הפרעות נפשיות

מיד נבצע הצלילה החופשית פנימה אל מעמקי הנפש בחיפוש אחר מקורות של הפרעות נפשיות. 

לפני כן, בואו נפתח בקטע קצר מספרו של ג'ואנג דזה – חכם דאואיסטי ומתלמידיו של לאו דזה (אבי תורת הדאואיזם).
הספר נקרא "קולות האדמה" בתרגומו של יואל הופמן, והנה הקטע:

"אילו ידעה העז שהיא עז, היו רגליה מסתבכות זו בזו. 
אילו ידע הדג שהוא דג, היה שוקע למעמקי הנהר כגוש עופרת. 
העז , הדג, ההר והנהר יודעים עצמם בידיעה שאינה יודעת. 
רק האדם מנסה לדעת בידיעה היודעת. 
על כן אין האדם מצליח להיות אדם כשם שהעז היא עז, הדג הוא דג, ההר הוא הר, והנהר – נהר."

אני מקווה שנהניתם מהקטע, הוא קצר וקליל ויש בו עומק. 

גם אם לא הבנתם מה הקשר, הישארו איתי, מיד תבינו.

בטיפול בבעיות, הפרעות נפשיות שונות – פחדים וחרדות, דיכאון, סטרס וכו', נאמר על הנפש שהיא "מופרעת".

כך זה נקרא – הפרעות נפשיות, הפרעה נפשית ובאנגלית – Disturbed.

עפ"י המילון, הפרעה היא פגיעה במהלך התקין של דברים; שיבוש
 

ממה אבל הנפש מופרעת?

אני לא שואל כרגע לגבי מהו הגורם להפרעה.
כאן יכולים להיות עניינים רבים ויש גורמים רבים למצבי הפרעות נפשיות שונים.

שאלתי היא בעצם – מהו המצב "הרגיל" בו הנפש אמורה להיות וממנו היא מופרעת?

היה נכון יותר לנסח אולי כך – מהיכן מופרעת הנפש.
או: ההפרעה מסיטה את הנפש אל מקומה המופרע מהיכן?

אז אם גם באנגלית וגם בעברית אנו רואים שימוש במושג זהה, כנראה שאכן יש כאן תפיסה כלשהי לגבי הנפש, אפריורית המניחה שקיים עבורה מצב בו היא דוממת או במקום שלא ניתן להפריע בו.

נכון? אם במצבי הפרעות נפשיות יש תסמינים אשר אנו מגדירים כ – ובכן – הפרעות נפשיות, הרי שבהיעדר תסמינים אלו, אין הפרעה והנפש נמצאת במקום דומם.
כזה שאינו מופרע.

בואו נחזור על כך שוב – 

אם זה נקרא "הפרעות נפשיות" כאשר יש תסמינים (עצב, כעס, דיכאון, מאניה וכו'), הרי שיש מקום שקט בו אין הפרעות.

מהו המקום הזה?

בואו נצא למסע קצר, אל המזרח, וננסה להבין מהו אותו מקום ממנו הנפש מוסטת כאשר היא מופרעת.

מהו הדאו

דאו הוא מן המושגים החשובים והבסיסיים ביותר בפילוסופיה הסינית וזה העומד בבסיס התפיסה הדאואיסטית הסינית.

את הדאואיזם, התפיסה הדאואיסטית, פיתח הפילוסוף לאו-דזה שחי במאה השישית לפנה"ס.

המילה עצמה, דאו,  מתייחסת ל"דרך" ולפני שאכתוב מה היא מתארת, אקדים ואומר כי הסבר זה יהיה לא נכון וחלקי מהסיבה הפשוטה ש: "הדאו שניתן להגדירו אינו הדאו הנצחי."

במשפט זה נפתח "ספר הדאו" או הDAO DE JING (טאו טה צ'ינג) והוא בא להבהיר כי האדם, המוח האנושי, מוגבל, דיכוטומי, ואינו יכול לקלוט ולהכיל את רעיון הדאו בשלמותו.

כעת, משסיימנו עם הדיסקליימר המאכזב, אנסה בכל זאת להסביר קצת את ה"מסביב" של המושג.

הדאו מתייחס פעמים רבות לחוק הטבע, לחוט שמקשר בין כל הדברים, ליצירה ולכילוי שקיים בהכל.

הדאו הוא מעין תוהו ובוהו, בליל של דברים מעורבבים אחד בתוך השני, בלתי נפרדים, ללא גבולות, ללא קצוות.

רעיון זה, ללא קצוות, נקרא בסינית WU JI.

המוח האנושי הדל והנחות משקיף על הדאו ורואה רק חלקים ממנו.

איננו יכולים לקלוט את המורכבות שקיימת בטבע, את הכאוס, את אפקט הפרפר והחיבור שבין הכל.

החשיבה שלנו היא דיכוטומית, בינארית. היא מסוגלת לתפוס בכל פעם צד אחד של תופעה מבלי להבין שאין בעצם צד, אין בעצם תופעה, הכל זה הכל.

אנו יכולים להסתכל על משק כנפי הפרפר, לבודד את התופעה הזו, לחקור אותה.
אנו מאוד רחוקים עם זאת מלהבין כיצד היא גורמת למונסונים בסין.

במילים קצת יותר פשוטות – אנו יודעים להגיד מהו יום, אנו יודעים להישבע מהו לילה.

עם זאת, אנו לא באמת יודעים להגדיר מתי נגמר היום ומתחיל הלילה, מהי הנקודה המדויקת.

ההגדרות הללו נמצאות בראש שלנו ופעמים רבות אנו רואים ואף יוצאים למלחמה עליהן כאשר אנו רואים שאנו מגדירים תופעה אחרת ממה שהאחר מגדיר אותה.

כך יצרנו בעצם את התפיסה הצרה שלנו את הדאו – היין והיאנג.

יין ויאנג – הסמל המוכר השחור והלבן הוא הביטוי הארצי של הדאו – עולם התופעות.

סמל היין והיאנג – ההשקפה הדיכוטומית שלנו על העולם והדאו

תופתעו אולי לשמוע כי סמל היין והיאנג כלל לא נקרא כך – סמל היין והיאנג.

יש לו שם אחר והוא – TAI JI, כן כן, אותו TAI JI של אומנות הלחימה המפורסמת טאי צ'י (יש לומר טאי ג'י).

למדנו שWU JI הוא חוסר בקצוות וקיצוניויות.
WU JI = אין קיצון.
TAI JI (יין ויאנג) = הקיצון האולטימטיבי.

בעצם, בהתבוננות האנושית על הדאו, נוצרו 2 קיצוניויות.
האחת – יין – החלק המאופיין בשקיעה, כבדות, קרירות, פאסיביות, רוגע וכו'.

השניה – יאנג – החלק המאופיין בעליה, קלילות, חום, פעלתנות, תנועתיות וכו'.

בפשטות – בדאו, הם אחד, היין והיאנג.
מוחנו האנושי אינו יכול לקלוט תופעה שהיא גם חמה וגם קרה במקביל, גם שוקעת וגם צפה, גם תנועתית וגם סטטית ולכן, אנו מפרידים בראשינו לקטגוריות המאפשרות לנו לעשות סדר בתוהו ובוהו.

כך היום הוא יאנג והלילה הוא יין בתוך התופעה שנקראת יממה.

השמש היא יאנג והירח הוא יין בתוך תופעה שנקרא מאורות השמיים.

הירח המלא הוא יאנג והירח החסר הוא יין בתוך תופעה שנקראת חודש ירחי.

גבר נחשב ליאנג בעוד אישה ליין, שמיים הם יאנג בעוד האדמה היא יין.

וכו' וכו' וכו' וכו'.

חשוב לציין כי התופעות יחסיות כמובן.
כל יאנג יכול להיות יין ביחס לתופעה ולמערכת הייחוסים.

המים הקרים במקלחת הם יין לעומת המים החמים אבל באותה המידה – המים הקרים במקלחת הם יאנג לעומת המים הקרים באנטארטיקה.

איך זה קשור לנפש?

ניסינו להבין מהיכן, מאיזה מקום בו היא אמורה להיות, מופרעת הנפש.

מהיכן היא סוטה אל המקום המוטרד בו היא נמצאת.

הדאו, "חוק היקום והקיום" הוא מה שמחבר בין הכל.
הוא הטבע והדרך ההרמונית, האיזון והויסות בין יין ויאנג, בין כזה לאחר.

אבן מתקיימת עפ"י חוקי הדאו. היא מונחת לה שם, שלווה.
אם יעבור מישהו ויבעט בה היא תגיע למקום אחר בו תישאר עד לפעם הבאה.

בעלי חיים כבר מורכבים ומסובכים יותר מעצמים דוממים. 

הם חושבים ופועלים על הסביבה שלהם אך גם הם עושים זאת בהתאמה לחוקי הטבע ולכן, קרובים לדאו גם כן.

כשכלב רעב הוא הולך לאכול, כשתוקפים אותו הוא תוקף בחזרה וכשנגמר הקרב הוא ממשיך בדרכו ובחייו. 

כשהוא עייף – ישן וכשרוצה לשחק הוא מכשכש בזנב.

קרנף, למיטב ידיעתנו, אינו עסוק במחשבות רבות מידי על מהותו כקרנף. 

הוא פשוט קרנף וזהו.

"אני חושב משמע אני קרנף?"

אנחנו, בני האדם, מהווים חוליה נוספת במורכבות והתרחקות נוספת מהדאו.

אנחנו חושבים, המון!

אנחנו חושבים על מהותנו ותכליתנו, חושבים על הטבע, חושבים על הכסף, חושבים על זיהום האוויר ועל המזון האורגני.

אנחנו חושבים על מהו הדאו וכותבים מאמרים באינטרנט ואז חושבים שוב האם נכון לקרוא למאמרים אלו מאמרים או שאולי כדאי לקרוא להם פוסטים כי הם בכל זאת מפורסמים באתר אינטרנט ובפייסבוק.

אנחנו כבר מזמן לא אחד עם חוק היקום.
הקטגוריות והתבניות שיצרנו גורמים לדיכוטומיה של היין והיאנג להעמיק אצלנו.
זה כמובן מרחיק אותנו מה"דרך" המאזנת ביניהם.

יותר מכך, המחשבות שלנו מרחיקות אותנו מהגוף ויוצרות את ההפרדה הזו בתוך עצמנו – זה נפשי וזה גופני.

אנו נמנע לעיתים מלנהוג עפ"י חוק הטבע עקב רעיונות "אנושיים" חברתיים.

אם קר לנו, לא תמיד נתעטף כי יפה לצאת חשופים גם בחורף.

אם אנחנו רעבים, לא תמיד נאכל כי לא נרצה לעלות במשקל.

אם אנו שבעים, לפעמים נדחוף בכל זאת קינוח.

אם אנחנו עייפים ולילה בחוץ, נמשיך לעבוד.

כן בהחלט – אנחנו רחוקים מאוד מחוק הטבע.

היזכרו בפעם האחרונה בה הייתם בטיול בשטח. 

קמפינג, מסלולי הליכה.
כשיצאנו קצת מחומות החיים שלנו והתקרבנו מעט לדאו.

פתאום הגוף והנפש מרגישים אחרת.

בניגוד למשרד בו אנו שוכחים לשתות במשך שעות רבות, פתאום אנחנו מרגישים את הצורך בשתיית מים.

ילדים שלא אוהבים ירקות ופירות פתאום נהנים מהם ומבקשים אותם מסביב למדורה.

בשעה 20:00 כשיורדת החשיכה מתחילים להתארגן לשינה.
בהיעדר הפעלה כזו או אחרת, ב21:30 כולם כבר ישנים.

בבוקר קמים עם הזריחה, עירניים ונמרצים.

והנפש – הנפש רגועה יותר, טרודה פחות, מופרעת פחות מהדרך הטבעית.

דמיינו נזיר המתרגל מדיטציה, דמיינו את הבודהה.
ישיבה זקופה ורגועה, עיניים סגורות למחצה, מתבוננות על העולם, דרכו.
וחיוך, חיוך קטן שמרפה את המתח בכל הגוף.

הדאו, הדרך השקטה והרגועה, הוא המקום בו הנפש נמצאת במצבה הטבעי.
ממנו היא מופרעת.

החדשות הטובות

זוכרים את הסיפור הקצר בתחילת המאמר על העז והנהר והאדם?

המחשבות, התהיות, העיסוקים הם אנושיים. 

אנו משקיעים אנרגיה ומאמץ רב כדי לייצר ולתחזק אותם.

המצב הבסיסי הוא שקט.

הנפש נמצאת על נתיב זה באופן טבעי ובסיסי, ככל בעלי החיים ותופעות היקום.

היא חלק מהקיום ומחוק הטבע וזהו מיקומה הנכון.

כאשר הנפש מופרעת היא מוסטת ממקום רגוע זה אל עבר דברים אחרים – מחשבות, הירהורי יתר, חרדות מסיטואציות עתידיות שאולי יתרחשו ואולי לא.

היא יוצאת מקו האמצע המאוזן, הציר שמחבר בין כולנו אל עבר נקודה קיצונית יותר.
מWU JI, העדר קיצוניות אל TAI JI, קיצוניות אולטימטיבית.

אז מה אפשר לעשות?

לא אדבר כאן על דיקור סיני, צמחי מרפא או על הטיפול הסיני בכלל – הוא יכול לעזור מאוד בכך ובמידה ואתם סובלים מעניינים נפשיים כאלו ואחרים, בואו לטיפול!

לא על זה המאמר אבל (מאמר? פוסט? נו שוין).

המאמר עוסק בהפרעה לנפש.

בהסטה שלה מה"נתיב", ה"דאו", מהיכן שהיא צריכה להיות.

אתם יודעים מה מטריד אתכם, גורמי ההפרעה לרוב מוכרים וגם אם לא, אפשר למצוא אותם.

אבל ברגע שהסרנו או טיפלנו בגורמי ההפרעה, עדיין יש צורך להכווין את הנפש למקומה.

הפחתת המחשבות וההפרעות לא תמיד מספיקה כדי להשיב את הנפש למקומה.

למה?

כי קשה לעשות זאת אם אנו לא יודעים היכן בעצם מקומה הטבעי.

אנו עלולים להתעסק בחשיבת יתר על המקום הזה ולנסות באופן אקטיבי להכווין את עצמנו אליו.

העיסוק המרובה עלול לגרום לנו לחשוב שוב שיש דרך אחת המובילה אל היעד.

בכך נפול שוב לדיכוטומיה (זה נכון וזה לא).

כאן נחליף בעצם עיסוק אחד המרחיק אותנו מעצמנו בעיסוק אחר אשר עושה את אותה הפעולה בדיוק.

איך מגיעים לשם?

לעניות דעתי, זיהוי המקום הוא החלק הראשון והחשוב ביותר.

כל השאר זה כבר טכניקה, טקטיקה, דרך או תרגול לאיך להגיע לשם.

כל אחת ואחד צריכים לזהות את המקום הזה אצלם.
מקום נקי, טבעי, כזה שבולט אצלנו כשאנו ילדים ותינוקות, כזה שבולט אצל בעלי החיים שלנו.

מקום שקט אך לא סטטי, מקום דינאמי שמגיב לכל תופעה וסיטואציה ב"זרימה" והדהוד.

תהליך הזיהוי אינו פשוט כלל ומצריך עבודה וחקירה אך הוא חשוב! בעיקר כי הוא מאפשר לנו לנקות כל מיני דברים, תפיסות, מחשבות או רעיונות שאינם נכונים, אינם חלק מהמקום הזה, מהדאו.

מבחינת ה"טקטיקה" והדרך להגיע אל ה"דרך", קיימים תרגילים רבים שעוזרים לכך.

מדיטציות שונות מאפשרות להגביר את המודעות הגופנית והנפשית ולחזק את הקשר עם הסביבה ע"י הגברת היכולת להכיל אותה בצורה טובה יותר.

אחרות עובדות על הרגעה מנטלית ויעילות גם כן.

לדעתי, הדרך החשובה ביותר עוברת דרך הגברת המודעות העצמית (בכל צורה בה תבחרו).

היכולת לנקות את הדברים הלא רלוונטיים, אלו שמפריעים לנו לראות את התמונה האמיתית (או את האמת שבתמונה) היא מה שמקרב אותנו אל הדרך המאוזנת.

נסו לעלות מעל הדיכוטומיה, מעל היום והלילה, השחור והלבן, מעל ה"טוב" וה"רע", מעל ההגדרות היחסיות הסובייקטיביות שמרכיבות כל אספקט מחיינו והופכות מורכבות יותר ויותר ככל שאנו גדלים ומתבגרים.

ראו את השחור והלבן ביחד, כצע אחד המורכב משניים.

הפסיקו לשייך אוטומטית הגדרה למים החמים / הקרים במקלחת.

היו אבן, נהר, עז או דג.

מעל לכל אלו (או מתחת להם) מצוי מקום שקט, טבעי, פשוט של נפש רגועה, גוף נינוח, איזון בין היין והיאנג וחיוך של הבודהה.

רוצים לשמוע עוד על הטיפול בבעיות רגשיות ונפשיות? הכל בעמוד הזה – – – > טיפול בבעיות נפש